דבורה טייטלבוים, ז״ל

דבורה סביצקי נולדה בתל אביב ב-1941 להורים שעלו מפולין בשנות ה-30. היא גדלה בתל אביב, וכבר בתיכון התחילה להתעניין במדע, ולמדה במגמה ביולוגית. בשירותה הצבאי הכירה את חיים טייטלבוים, לימים קצין בכיר בצה"ל, והם נישאו ב-1962. דבורה טייטלבוים למדה ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב וסיימה ב-1966 את התואר השני. לאחר מכן עברה למכון ויצמן למדע, והחלה בלימודי דוקטורט אצל פרופ' רות ארנון במחלקה לאימונולוגיה.

דבורה טייטלבוים

הקבוצה עסקה אז בחקר התגובה החיסונית ובין השאר חיפשה דרכים להשרות בחיות מעבדה את המחלה המכונה EAE (קיצור של Experimental Autoimmune Encephalomyelitis), מעין מודל של מחלת הטרשת הנפוצה, שבה תוקפת מערכת החיסון של הגוף את המיאלין, השכבה השומנית העוטפת סיבי עצב, מבודדת אותם ומאפשרת את הולכת האותות החשמליים.

"הצלחנו להראות במחקרים כי אפשר לייצר תגובה חיסונית נגד חומרים שומניים כמו מעטפת המיאלין", מספרת פרופ' ארנון. "בהמשך, כשזוהה חלבון מסוים מנוזלי המוח והשדרה הגורם למחלת המודל, והתברר לנו שהוא מאוד בסיסי, החלטנו לנסות לייצר חלבונים מלאכותיים קטנים וקצרים שיגרמו את אותו אפקט, ואז נוכל לבחון כיצד הם עושים זאת, ולדעת אם רמת החומציות או הבסיסיות שלהם אכן משפיעה על התפתחות המחלה. אז גם צורף כמנחה פרופ' מיכאל סלע, שהתמחה בייצור חלבונים קצרים כאלה".

טייטלבוים הופקדה על פיתוח של פולימרים דמויי חלבון כאלה, שיעוררו בחיות מעבדה את מחלת EAE. במשך יותר משנה היא בדקה חומרים שונים, וניסתה לראות כיצד הם נקשרים לשומנים, אבל כל מאמצי הפיתוח עלו בתוהו, והחומרים שהזריקה לא גרמו למחלה. זה הוביל אותה ואת המנחים לחשוב שאם החלבונים המלאכותיים האלה אינם גורמים למחלה, אולי הם יוכלו להתחרות עם החלבונים שכן גורמים לה. הגישה הזאת התבררה כיעילה הרבה יותר. עד מהרה זיהו החוקרים קבוצה של כמה חלבונים קצרים, שקיבלו את הכינוי קו-פולימרים, שנראה כי אכן היו יעילים נגד EAE. אחד החומרים האלה, קו-פולימר-1, היה יעיל במיוחד גם במניעת המחלה, אם הוזרק לפני החלבון הגורם לה, וגם בדיכוי המחלה אם הוזרק לחיה שכבר סבלה מהתסמינים.

החומר הזה הוא שהיה בהמשך ל"קופקסון" של חברת טבע. ב-1974 סיימה טייטלבוים את הדוקטורט, ועד אז הספיקו החוקרים לרשום פטנט על החומר, בחלקים שווים בין שלושתם: סלע, ארנון וטייטלבוים. "הדוקטורט שלה היה בעצם הבסיס לפיתוח הקופקסון. לכן היא רשומה על הפטנט בחלק שווה", אומרת ארנון. "הייתה לה תרומה פנטסטית לפרוייקט הקופקסון, גם בעבודת הדוקטורט שלה וגם בשנים הבאות. זה היה הפרוייקט שלה".

לאחר סיום הדוקטורט ויתרה טייטלבוים על השתלמות בתר-דוקטורט. "גידול הילדים היה חשוב לה מאוד, ורוב הנטל נפל עליה מכיוון שאבינו שירת תקופות ממושכות רחוק מהבית", אומרת בתה של טייטלבוים, שגית שירן. "הקריירה הצבאית שלו מנעה ממנה את האפשרות לצאת לחו"ל כפי שעושים מדענים רבים בשלב הזה של הקריירה".

היא נשארה במכון ויצמן והמשיכה לעבוד על הקופקסון כעמיתת מחקר במחלקה לאימונולוגיה. כשהחלה חברת טבע לפתח את הקופקסון כתרופה, שימשה יועצת לחברה, וסייעה להם בתכנון וביצוע המחקרים והניסויים. "ייתכן שהעובדה שוויתרה על בתר-דוקטורט הייתה לטובה, אומרת ארנון. "יכול להיות שבנסיבות כאלה הייתה עוברת לחקור נושא אחר, ולא הייתה שותפה בפיתוח התרופה".

בסופו של דבר יצאה טייטלבוים רק ב-1980 להשתלמות של שנה באוניברסיטת טאפטס בארצות הברית, אבל זה כבר היה מאוחר מדי בשביל לצאת לדרך אקדמית עצמאית. היא אמנם עברה מדירוג מהנדסים למעמד של מדען סגל, אך הדרך להפוך בעצמה לראש קבוצה, להדריך תלמידי מחקר ולהגיע לדרגת פרופסור כבר הייתה חסומה בפניה. היא המשיכה לעבוד על פרוייקט הקופקסון ומחקרים הקשורים בנושא כמעט עד מותה מסרטן ב-2008. לאחר מותה הקימו ילדיה לזכרה ולזכר אביהם קרן מחקרים במכון ויצמן, התומכת בשיתופי פעולה בין המכון לבתי חולים.

"היא הייתה אשה חכמה, אבל מאוד צנועה, אף פעם לא עניין אותה להתבלט". אומרת שירן. "היא אהבה מאוד את עבודתה והייתה מדענית בנשמה. החשיבה בכלים מדעיים ליוותה אותה בכל דבר שעשתה, גם אם זה לתכנן טיול לחו"ל או להזמין אורחים לארוחת ערב". ארנון מסכימה עם האבחנה. "היא הייתה מדענית מהשורה הראשונה. מדענית בנפשה ובנשמתה. בנוסף היא הייתה נעימת הליכות וכולם אהבו אותה. גם במכון וגם כשעבדה עם 'טבע', היא ידעה לדחוף ולקדם דברים, אבל תמיד בנועם, וכך השיגה אפילו יותר מאחרים. בעלה היה אומר עליה שהיא דבורה רק עם דבש, בלי עוקץ".

נגישות