לפני שנתיים גוייסתי למלחמה. כדרכן של מלחמות היא באה בהפתעה. כדרכן של מלחמות היא עצרה את החיים הרגילים. כדרכן של מלחמות היא לקחה לי ממני את כח המשאבים, שאבה ממני את האופטימיות התקווה. נשארה רק המלחמה. נשאר רק להתגונן להדוף להינצל לשרוד. ואז צפה לי לחיים הזדמנות. קפץ רעיון לפיד בפייסבוק. הזדמנות לעצור, להכנס לבועה, לנשום שוב. סדנת רבדים באה אלי בדיוק בזמן. ברגע שבו הבנתי שהמלחמה לא תסתיים, והגידול לא יעלם. אבל הבנתי גם שמשנים כיוון וגישה כי המלחמה כבר לא בנוכחות מלאה. אז החלטתי עם כל הפחד להסתכל עמוק בפנים. להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לתהום של הכאב, לדבר על מה שאני לא מעזה. חששתי. אבל מרגע שנכנסתי למנזר (כן, הסדנא היא במקום המדהים ״מנזר האחיות ציון") וסגרתי את שער הברזל מאחורי, שכחתי את העולם, הוא נשאר מאחור והרגשתי נינוחות. שרק גדלה וגדלה כאשר הכרתי את ליאורה, את נעמי ואת אווה: הצוות המחבק של רבדים. בעדינות, בנינוחות ובקבלה הן ליוו אותי ואת הנשים האחרות במסע לתוך עצמנו. וזה לא היה מפחיד וזה לא היה מכאיב. זה היה משחרר. כל כך משחרר. עמדתי מול הגוף שאיבד מהכוח ודרשתי ממנו. ולמדתי שהוא עוד מסוגל (גם אם מתנגד וקצת כואב). דברתי עם הכאב של הנשמה, עם העבר עם העתיד ואפילו עם המקומות בגוף שאני כל כך כועסת עליהם. נתתי לגוף מתנות של מגע שיחרור שלא אפשרתי בזמן המלחמה. ופגשתי לוחמות אחרות אמיצות חכמות מתוקות מדהימות. שהראו לי איך עוד אפשר להלחם, שהראו לי שהכאב והתסכול שלי משותפים. שהפתרונות שלי לא יחידים. כל לוחמת צריכה את ההזדמנות למקום לחוויה הזו. אני עדיין בענן של מלאות שלקחתי איתי. עכשיו אפשר לחזור למלחמה בכוחות חדשים.